חברות לא צריכות להתבייש
לא חברות לא צריכות להתבייש כי נקלעו למצב קשה.
לא החברות הקטנות ולא החברות הגדולות.
התרגלנו בעשור הקודם לבזות וללגלג על אותם אנשים או חברות אשר נקלעו למצב של פשיטת רגל.
נכון, אז זאת הייתה בושה גדולה להיות פושט רגל, אנשים פחדו להסתובב בשכונה או לחזור אל זירת העסקים בגלל היותם פושטי רגל.
ואילו היום הכף זזה הצידה כאשר יותר ויותר עסקים מכול הגדלים ובכול הסקטורים הגיעו למצב של פשיטת רגל.
כ-יועץ עסקי אפשר לתאר את האקלים הכלכלי ומצב העסקים כקטסטרופה, בדיוק כמו בביטחון שהממשלה לא מגלה לנו את כול הסודות על מנת שלא ליצור פניקה בקרב האוכלוסייה כך גם בעסקים ובכלכלה ממשלה לא יכולה להכניס עם שלם לפניקה, רק שעכשיו השקיפות כול כך גדולה והתקשורת כול כך מתקדמת אז כול התחלואים עולים וצפים מעל פני הים.
כמה דברים אנו מגלים היום הציבור, שפשוט לא ידענו שהם קיימים, כמו ההלוואות חסרות הרסן של מנהלי הקרנות למספר מצומצם של אנשי עסקים אשר הבטיחו עולם ומלואו למשקיעים (ויכול להיות שבאמת משקיעים נהנו מהתוצאות העסקיות של החברות הגדולות) אך עם נזכור את מפולות הבורסה בעשורים האחרונים נוכל להבין שמשקיעים אבדו גם את תחתוניהם אצל אותם חברות בורסאיות ענקיות. תספורות הענק (עוד מילה חדשה בטרמינולוגיה העסקית) הכוונת משאבי אשראי לחברות ענק, דחיפת אנשי עסקים להיכנס לעסקאות נדלן בעולם כולו. וכמה הפסדים יצרו החברות הבורסאיות רק בתחום זה וכול זה מבלי שהרגולטור או הפיקוח הציבורי יוכל לפקח על כול השקעות המיליארדים שחולקו בחלוקת עוגה לא צודקת.
כמי שנותן ייעוץ עסקי אין לנו מה לבוא חשבון היום אם אותם בעלי עסקים או יזמים ש-מינפו אותם במיליארדים, כי בעסקים כמו בעסקים יש ירידות, יש נפילות, יש עליות וגם יש חוסר הצלחות, נוסיף לזה את המצב הקיים היום בעולם ונבין שלנהל עסקים ברמה "היסטרית" כמו שעסקי הטיקונים התנהלו זאת משימה לא בדיוק אפשרית.
כ-יועץ אסטרטגי זה די מפריע לי כי כספים הופנו רובם לאותם קומץ אנשים אשר מנהלי הקרנות ומנהלי הבנקים ראו בהם כמנוף לעשות כסף מבלי שלקחו מהם בטחונות אישיים כאלה ואחרים.
הפרדוקס הוא בזה שהחברות של בעלי עסקים אלה פושטות את הרגל, או עושות תספורות אבל בעלי העניין בחברה נשארים אנשים עשירים וזאת כתוצאה ממשכורות עתק שמשכו מהחברות, מדיווידנדים שחולקו ללא פרופורציה תוך אי שמירה על הלימות הון רציונאלית (אותם היה צריך הרגולטור להתנות) וכך יוצא שחברות עסקיות ציבוריות פושטות רגל, המשקיעים מפסידים כספים באחוזים נכרים ואילו בעלי השליטה נשארים עשירים.
לעומת זאת אותם בעלי חברות ועסקים שלא ממונפים, והם נחשבים כעסקים קטנים במידה ופשטו את הרגל הם הפכו להיות אנשים עניים כי המחוקק, ובצדק, לקח וחילט את כול הונם האישי במסגרת ההליך של פשיטת רגל (אז יבואו ויגידו כי כולם רמאים, כולם שקרנים, כולם עובדים על המדינה) ואז יבוא סקר קטן ויצביע כי רק 5% מפושטי הרגל בישראל מנסים לבלף את מערכת המשפט והאכיפה.
המחוקק קבע כי בעל חברה או עסק שקרס יכול לבוא ולהוציא 30% מהחוב שלו וזאת בתנאי שהנושים שלו יסכימו, כיצד עומד הדבר מול חברות הענק ששם אפשר לגזור 75% ובעלי השליטה יוצאים שמחים וטובי לב כשהונם בכיסם...היכן כאן הצדק המשפטי?
העולם בנוי מ-מינוף של בנקים ובעלי ממון, אבל חובה על הרגולטור, המדינה להגן על הכספים ועל זכות הקניין של אלה שלווים את הכספים ולהעמיד בטחונות בדמות ערבויות אישיות גם לבעלי שליטה בחברות גדולות בדיוק כמו שנעשה עם חברות ועסקים קטנים.
יותר מזה, לדעתי חייב הרגולטור לשנות את התנאים ואת חוק ההוצאה לפועל, האכיפה ומערכת המשפט בחוקים התואמים את התקופה ולא להשאיר חוקים מנדטוריים אשר לא משקפים כלל ועיקר את המציאות הכלכלית המתקיימת היום בעולם העסקי.
דורון עמית הינו יועץ עסקי,שיווקי,מכירתי...יועץ וגם מלווה...
